הבית בכפר

מכל המשפחה יחידה הייתי מבלה את חופשות הקיץ בכפר בנקוביצ'ה אצל הדוד פייטל (אח של אבא משה). לא בני דודי אברהם ולא אחיותיי ואחי אהבו את הבדידות הכפרית של משפחה יהודית אחת בין כל הגויים.

עם בא החופש הגדול ארזו הורי את מזוודתי ואני שמתי פעמי עם הרכבת לכפר בפאתי פולסיה. הדרך לא באה ישירות לכפר ולכן עשיתי דרכי בעגלה שכורה והגעתי לשם. בנות הכפר כבר הכירוני והיו לי ביניהן ידידות, כן גם ידיד היה, אחד האיכרים, פולני יחידי בין הפרובוסלבים שבנה משפחה עם אחת מבנות הכפר, בהיותו חייל בצבא הרוסי החונה במקום. לאיש הייתה ספרייה גדולה חלקה פולנית ורובה רוסית שם למדתי לקרוא את השירה והסיפורת ברוסית. היה זה המזון התרבותי היחידי במשך חודשי הקיץ הארוכים. בין הצעירים בכפר היו בנים שרצו להתקרב אבל הן אני והן משפחתי לא ראינו בעין יפה את הבחורים על בדיחותיהם הגסות ומנהגיהם הזרים לי.

יחיד ומיוחד היה בוריס. זה היה בחור שחרחר גבוה ורציני מאד, אביו ראש הכפר (סולטיס בפולנית) איש בעל עמדה ובעל רכוש, נהג את הכפר ביד רמה. היו לו גם יומרות, רצה לראות את בנו מנהיג רוחני ושלחו ללבוב ללמוד בתיכון ואחר כך המשיך באוניברסיטה. לא תאר לו האב שבנו יחיה את חייו על פי בחירותיו הוא, וכשנודע לו שהתחבר עם הקומוניסטים, היה כבר בוריס בבית הסוהר בעבור פעילותו הענפה, שפוט לשנים של מאסר. בהשתחררו מהכלא הוגלה מלבוב. הגלות הייתה לצפון וזה כמובן לכפר מולדתו. תחת השגחתו של אביו ועינה הפקוחה של המשטרה ישב לו בוריס בכפר בודד, חבריו בני גילו כבר בנו משפחות, נתנו עינם בכוס וכל עולמם בשטח אדמתם הקטנה וילדיהם המרובים. בוריס זה נכנס היה מדי פעם לבית דודי שביתו היחידה הנשואה מכר הייתה בת כיתתו וכעת מושבה בעיר הקרובה. שם, אצל דודי, ראיתי את בוריס, לקחתי מידיו לא פעם ספר שהמליץ עליו כמעניין וכשגמרתי אותו שאל וחקר עליו ואפילו שדעותינו באיזה עניין היו שונות היטיב להתווכח. לא זכור לי עם נתן לי פעם יד לשלום, המרחק היה רב, הגיל, העבר שלו שהפחיד נערה צעירה, המשטרה שהטרידה אותו וכדומה.

והנה יום אחד מגיע הסולטיס כולו אומר כבוד והידור רב, שונה מכל הכפריים. התקבל אצלנו בשמחה הן ראש הכפר היה והשיחה קלחה לה. בכל פעם הסתכל עלי, נערה רזה שזופה עטורה צמות עם פרצוף יהודי בולט. "זאת נכדתך זלמן לייב הבת של משה?", "כן" ענה סבי, "את זאת רוצה בני לארס לו ולא את אחת מבנותינו".

כולנו בהלם, אלם נפל עלינו. שקט השתרר בחדר. סבא התאושש ראשון, הן היא עוד קטנה אומר סבי ואצלנו לא נהוג להתחתן בגיל זה, כבוד גדול הוא לי שהיא מצאה חן בעיני בוריס, בחור כזה מלומד וישר אבל צריך עוד לחכות, היא עוד לומדת בגימנסיה וכולי. זה לא היה סירוב וגם לא הייתה הסכמה, כידידים ואולי מחותנים לעתיד נפרד האיכר ממשפחת היהודים. לפני שיצא אמר "לא טוב לחיות בודד בכפר שכל האיכרים בו הם בני משפחה אחת. כולם מקורבים על ידי נישואין, טוב יהיה לך זלמן שגם אתה תהיה אחד מאתנו".

כנראה שהיה זה רגע של נבואה, שכן רק משפחתנו, כולה, היחידה שנרצחה על ידי הנאצים בכפר זה.

הוא יצא את הבית ואני כולי פליאה הן בוריס אפילו ברמז הקל ביותר לא הראה לי שאני ה"נבחרת". בכל אופן נזרע זרע של ידידות בליבי. נעמו לי הספרים שקיבלתי ממנו ודיבורו השקט. סבא לא שקט, מאז לא עזב את החדר שבו ביקר בוריס אצלנו ורק מדי הולכו היה סבא מקלל ואומר "לא אחרת רק את הבת של משה הוא רוצה, להיות מחותן עם ר' זלמן התחשק לו".

עברו להם ימי החופש, נסעתי הביתה ובימים הבאים נשכח בוריס, מאז השתדלתי לא לפגשם יותר הן התחלתי להתבגר וידעתי מה זאת אהבה ולא רציתי לגרום למצבים להסתבך.