גביע המזל

גביעים רבים היו בביתנו, גביע כסף לברך על היין, גביע להבדלה למוצאי שבת, וסתם גביעי כסף לפסח חג, שבת ויום טוב. עמדו הם בארון זכוכית בשורה ארוכה כמציגים את עושרה של משפחת פועלים לא אמידה אבל מכובדת, בעלת מעמד.

מכולם בלט ככל גביעי הכסף כך הוא, עטור ונוצץ שימש כנראה בביתנו בפסח כגביע אליהו הנביא לפגשו בשמחת הסדר. וכשם שכל ביתנו התרוקן ונבזז בימי המלחמה הנוראה והלך כל רכושנו וכל הדברים היפים שצברה משפחתנו מדורי דורות גם הגביע עבר לידיים זרות.

אבא ואחותי נלחמים באויב ביערות ובעיקר נאבקים על הישרדותם ובחוזרם העירה אחרי השריפה הגדולה, ערומים ובחוסר כל לא את הגביעים חיפשו אלא קורת גג להניח בה את גופם התשוש. כשחוזר אבי מהיער, רובה על כתפו ולמרות גילו המתקדם חיל ורעדה אחזו את השכנים. לכוביצקי הרי היה פרטיזן, איך זה בגילו התקיים שנים ביער ונלחם נגד האויב כשאנו פה נתנו לו להשתולל ולרמוס את גאוותנו הפולנית. אבל לא כולם דאגו לגאווה שנרמסה היו כאלה שלא הגאווה הטרידה אותם אלא מעשיהם ביהודים וברכושם. ועתה בבוא אבינו ורובה בידו התחילו לחשב את חשבונותיהם הפרטים. וכך יום אחד דפיקה בדלת ושכנה נכנסה ובידה שלושה גביעי כסף נוצצים, מסרה אותם לאבי באומרה: "שמרתי אותם בתקווה שבכל זאת תנצלו ואוכל לתת לך את הגביעים שהצלתי מידי הפורעים".

האם זה נכון, מסופקני, או שמא גם היא הייתה בין הפורעים והבוזזים, אבינו לא רצה לדעת. לקח את הגביעים ומכיוון שיצא לדרכו לארץ ישראל כמו רוב הפליטים לקח את שלושת הגביעים אתו ובכל תלאות הדרך שמרם ולמרות המצוקה הגדולה לא החליפם בכסף וכך קבלנו בארץ אחותי הבכורה ואני, כל אחת גביע מהבית היהודי בעירנו החרבה נסוויז', את השלישי שמר אבא לעצמו ואחר כך עבר הגביע לבנו היחיד וממנו לנכדו יובל. וכך ירשתי אני משהו מרכוש ביתנו האהוב שחרב.

כשביתי הבכורה בנתה את ביתה בקיבוצי הבאתי לה את הגביע. שמחה תמרה ואמרה: "יש עכשיו למשפחתי גביע המזל", וכך נקרא מאז הגביע בפי המשפחה. בחתונת בנה הבכור קידש הרב על גביע המזל ונתן לזוג הצעיר ללגום ממנו תחת חופתם.

הבת השנייה זכתה גם היא, שוב לגמה ממנו עם בחיר ליבה בברכת הרב של העיר השכנה. השמחה הייתה גדולה ונערכה ברוב עם, בפעם הראשונה אירח הקיבוץ כמעט את כל העיר וברוב ההמולה נשכח הגביע.

הגביע איננו, ביתי ומשפחתה התחילו לחפשו ועקבותיו נעלמו, דמעות בעיני תמרה. לנו לי ולרעי בחיים לא נודע הדבר, ראיתי את כולם טרודים כולם עצובים מה ומה לא ידענו.

חתני ונכדי הבכור לבשו בגדי עבודה ופנו למיכל האשפה המרכזי רוקנו אותו ואת שאר המיכלים והחלו בחיפוש מדוקדק אך הגביע איננו. בסוף נודע גם לנו ויחד עם כל בני המשפחה התחלנו לחפש אחרי הגביע. הדשאים התרוקנו, האורחים עזבו, השולחנות פונו, המפות נוערו משיירי הכיבוד והגביע כאילו האדמה פצתה פיה ובלעה אותו.

לא העלינו על הדעת שנלקח, הרי האמנו ביושר האורחים וכך פנינו ללכת ובפי ביתי "המזל פנה לי עורף".

דמעות בעיני ואני כבר ליד השולחן האחרון. כבר לא מכוסה במפה ריק ורק הגביע נוצץ לו באמצע השולחן כאילו אליהו הנביא שתה את כוסו והעמידו לקראת החג הבא בו יתברך הגביע וימשיך את המסורת המשפחתית.

את שמחת כולנו לא נוכל לתאר, חזר מזלנו הטוב ונשמר, מזכרת אבות נותרה בידי בתנו הבכורה.