בוסתן הדוד אברהם

בימי מצוקה עזב דודנו אברהם (אחי אבי) את אשתו איטקה היפה עם ששת ילדיו וירד לחפש שבר, עד ניו יורק הגדולה הגיע.

את חייו הצעירים הקדיש לצבירת פרוטה לפרוטה על מנת לעזור למשפחה, מקצועו המבוקש, אומן נגרות עמד לעזרתו ובאוספו הון קטן בבדידותו הגדולה תכנן לחזור לארץ מוצאו. פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא רחוק ממשפחתו ואין מי שידאג להם. אבי האח הצעיר העמיס את המשפחה על שכמו הוא.

והנה מחלת הטיפוס פקדה את המשפחה והאם איטקה נפטרה, השאירה את ששת היתומים.

גם אבינו משה היה בעל משפחה ועל כתפיו נשא אשתו ושלושה ילדים ודאגה להוריו אשר בכפר ולהורי אמנו שחלקו אתנו את בית מגורנו. וגם שתי הדודות הרווקות (אחיות אימא) תלמידות הגימנסיה וכן אחיהן שבצבא.

יום בהיר אחד נסע אבא לסלוצ'ק, לביקור חולי הטיפוס והנה חוזרת העגלה ועליה כל הכבודה, שישה ילדים עם מעט מאד מיטלטלין. ביתנו גדול היה אבל לא מספיק לתוספת שכזאת. היה לנו ביתן קטן מעבר לפרוזדור, זאת הייתה צורת הבניה בעירנו, חדר לייחוד בשביל זוג נשוי ששהו עם ההורים שנה או אפילו מספר שנים אחרי החתונה. בבית זה שיכנו את הילדים והשכן שהתגורר שם התבקש למצוא לו דירה חדשה. אגב הצפיפות לא הרשימה ולא רגשה את הצבא ובימי המלחמה שכנו אצלנו מדי פעם חיילים. באותו זמן היה אצלנו קצין עם עוזרו, את זה האחרון שיכנו בפרוזדור שבין הבית לביתן הקטן ובו היה חדר מיוחד למחסן פרודוקטים וכן סולם לירידה למרתף ואחד לעליה אל ה"בוידעם" הגדול של הבית וגם הקטן של החדר היחיד.

באותו פרוזדור העמידה אימא ארגז גדול "קופרט" בו שמו את כל מה שיכלו להוציא מהארונות העמוסים, ומעליו מצעים בשביל עוזר הקצין, חייל נחמד שאנו הילדים אהבנו להשתובב אתו, והוא חיבב במיוחד מאכלים יהודיים ושמר על קשר הדוק עם סבתא שלנו רחל-לאה שלבה היה רך בגלל בנה שבצבא. כך בן זה נתן נפשו במלחמת העמים ומצא מנוחתו ב-1915 על אדמת צ'כיה. כן שבע עשר נפשות גרו באותה עת בביתנו הדל.

ובינתיים הילדים של הדוד אצלנו ומהדוד אין אגורה ואין ידיעה. המלחמה סופסוף נגמרה והדוד הגיע, לא רצה לקחת את משפחתו לאמריקה בגלל רוחות ההתפכחות מחבלי החרדות המעיקה שם. חשב הדוד אברהם שבניו יגדלו על ברכי התורה ויהיו אדוקים כמוהו, מה התאכזב כשמצא את כולם בבתי ספר חילוניים והבכור אפילו למד הנדסה באוניברסיטה ולא רבנות בישיבה כפי שתכנן אביו.

בכל אופן המצב הכלכלי השתפר עם בוא הדוד, ראשית קנה דודנו בית גדול באחד מפרוורי העיר, בית שבו גרה אלמנה של פולקסדויטשע ("שייך לעם הגרמני" – גרמני אתני) שהחליטה לחזור לגרמניה למשפחתה. הבית גדול היה ולו חצר גדולה ומאחורי הבית בוסתן. והבוסתן עצי תפוח בו ועצי אגס, עצי שזיף ודובדבנים ושיחי פטל ותות וגם חלקת ירקות ובה אבטיחים כרסתניים. אנו היהודים לא היינו רגילים לבוסתן שכזה. ראשית פרנסת יהודי עירנו וכן של סבינו הייתה ירקנות, גינה או גן של ירקות בסיסיים לרוב תפוחי אדמה, מלפפונים, כרוב וכדומה ופה מבחר פירות שכזה. בבוסתן זה בילינו את מיטב שעות הפנאי שלנו בנעורינו. בית זה והגן הנהדר שלו נגזל בידי גויים שבמלחמת העולם השנייה "ירשו" את בית דודנו. הדוד אברהם וכל משפחתו נרצחו בגטו ניסוויז' בשנת 1941.

פחד דודי שבניו יתפכחו אבל הגורל זימן להם דרך אחרת.