הבית ברחוב מיכאלישוק

לפני שקנינו את הבית מרודה זיסמן, אמו של הרוקח, האישה העשירה שלפני מותה איבדה את זיכרונה וחשבה אותנו לילדיה ולא נתנה לאמנו להאכיל אותנו ובמיוחד ליהודה היה לה לב רגיש וקראה לו סנדר'קה על שם אלכסנדר – סנדר בנה הרוקח שכבר בעצמו היה איש מבוגר ובעל משפחה גדולה. הבית היה לפי המושגים דאז רחב ידיים ולו פרוזדור קטן המוביל לחדר אחד שקראו לו "הביתן" ושם גרה בעת מצוקה כלכלית שלנו משפחה זרה אבל בדרך כלל שימש לנו הצעירים לחדר לימודים ושם גם עמדה מיטה, שם לנו בני ביתנו כשבא אורח מכובד שלו היה צריך למסור את הסלון בפינו – ה"זאל". אנו הצעירים אהבנו את הביתן, במיוחד חברינו שאהבו לבוא ולהתבודד שם. החדר הזה עם תנור האריחים הנוצץ ודלתו מופנית לפרוזדור שם עמד ארגז עם כל טוב וכן משם הוביל סולם לעליה בה פרוש היה קש ועליו פירות העונה המבשילים לאיטן כמוכן בעליה עמדו ארגזים עמוקים עם ספרי לימוד שעברו מילד לילד.

בית אהוב בו פינות להתבודד לרוב אבל מלא רעש ומהומה, בפרוזדור היה עסק החלב של סבתא, בפנים מטבח ששימש גם חדר-אוכל ובו גם מכונת התפירה של אימא ושם מיכלה או לסירוגין בתיה קרוניץ למדו מאימא את מלאכת תפירת הלבנים.

הבית היה רחב ידיים גם במושגים של המדינה, לכן בכל ימי המלחמות שעברו על עירנו שהייתה עיר גבול בין פולין ורוסיה, הצבא שיכן אצלנו חיילים. זוכרת אני שני חיילים מהצבא הרוסי והם מוסלמים מאוקראינה, הם היו מתפללים לאללה ואנו (בתיה ואני) מציצות ומשתוממות על המנהגים של כריעת ברך שלא היו דומים לתפילת אבא שרק בתור כהן היה מברך את המתפללים בתנועת אצבעותיו. ורק פעם בשנה (נדמה לי) היו כורעים על ברכיהם.

היה לסבתא רחל-לאה היפה, כך כינוה, מגרש-גן גדול ובו עמד ביתן קטן של גוי שומר הגן שהיה בשיתוף עם דוד ליפא בן אחותה של סבתא רבא. את חלקו של המגרש נידבה המשפחה לקהילה שבנתה בית כנסת. בית הכנסת של מיכאלישוק. אבא משה היה הגבאי של בית כנסת זה שבו התפללו רק בשבתות. בדרך כלל אנשי נסוויז' התפללו ברחוב בתי הכנסת כי רק לרובעים העשירים והמרוחקים היו בתי כנסת משלהם, כך בקזימי'עז' וכך גם בעיר החדשה (החלק שבה גר יואל). ברחוב בתי הכנסת היה בית מדרש של חייטים, של סנדלרים, של אופים וכה, כל אחד היה מתפלל לפי מקצועו. אבל בשבת כשבית הכנסת שלנו היה פתוח הלכו גם סבתא וגם אימא להתפלל למרות שלא הלכו לשם מתוך צורך דתי. אנו הילדים שמחנו כשאבא ביקש שנסדר את עזרת נשים ואפילו לאולם הגדול הגענו, הן אבינו בירך שם את הקהל ונטל ידיו לפני זה כשעשירים מאתנו הגישו לו מים לנטילת ידיים, כבוד גדול! וכך הרגשנו שבית הכנסת הוא שלנו. הן המגרש שייך לסבתא. ילדות מאושרת.

בשנת 1921 החלה מלחמת פולין לעצמאות, את הצעירים מיועדי הגיוס היו תופסים או לצבא או לעבודות פרך ובני דודנו היו מתחבאים בגן הירק בין הערוגות הזרועות ואנו הבנות היינו מביאות להם בהסתר את האוכל. בבית חוץ מאתנו התאכסן חייל קצין ושמו סטאש', בחור פולני עם לב זהב אהוב על כל בני הבית וממש לא יכולנו להשלים שסטאש' פעם יעזוב את ביתנו. אני זוכרת שערב פסח כשהורינו התלבטו איך יאכילו את הבחור. המצה יכולה להספיק אבל הכלים, מה יהיה עליהם והנה בא סטאש' לסבתא מחבק אותה ואומר "סבתא יקרה את בטח דואגת לכשרות שלי ובכן תני לי רק מפה ואני אסדר לי חדר אוכל על המרפסת. וכך היה כל שבוע החג אנו בפנים וסטאש' על המרפסת. אבל החיבה שבה היה עטוף אחרי המעמד הזה הייתה בהחלט שווה. סטאש' החביב נשאר צרור בזיכרוננו זמן רב יחד עם כל משפחתי היקרה שיד הכורת האכזר גזלה אותם מאתנו.

אחרי שמיכלה נסעה עם זליג לאמריקה נעשה הבית כאילו ריק, הן מיכלה הייתה שתקנית אבל הרגשנו שהחבורה מצטמצמת. הדוד אברם-איצ'ה בנה היחיד של סבתא והשלישי אחרי אימא רבקה ודודה בלה הלך בהתחלת מלחמת העולם הראשונה מהבית בתור חייל בצבא הרוסי גדודו נלחם ב-1917 על אדמת צ'כיה ושם באיזה בית קברות צבאי נחים עצמותיו של דודנו הצייר המוכשר שכל פיסת נייר שלנו הייתה מלאה בציוריו. סבתא נשארה עם שלושת בנותיה, אימא שכבר יצאה לעצמאות דודה מיכלה ודודתנו האהובה מכל חמדה-ליבע. ליבע הייתה המלומדת של הבית, גמרה לימודי רוקחות באוניברסיטה ואפשר להגיד שהיא סגננה את ביתנו כבית של לומדים ומלומדים. היא עמדה להתחתן עם בן דודנו גבריאל לכוביצקי אבל המלחמה ושחיטת יהודי נסוויז' גמרה את כולם וכך הלכו לכורת מביתנו סבתא רחל-לאה, ליבע, רבקה אימנו ואחותנו הקטנה היפה המוכשרת אלקה'לה שקראנו לה אלישבע והיא עדיין בת 14.

אנו שלושתנו בתיה, אני ויהודה הצעיר בחבורה הזאת כבר היינו בארץ כשהגיע אבא וחדווה איתו אשר ניצלו מהשחיטה הגדולה הודות לתושייתם ואומץ ליבם ועל כל זאת מספר אבי היקר משה לכוביצקי הכהן ביומנו על חורבן נייסוויז' אבל באותה עת לא נהוג היה לשאול ולא שאלנו. כל אחד נשא מחשבותיו ולא סיפרו על הנעשה בבני עמנו. עכשיו שאני וחדווה שכנות אמרנו שנוכל להיפגש כל יום ולספר את הסיפור הגדול מיד ראשונה וכך קרה שעודני מחכה לה. דיבורים נשארים דיבורים והבטחות נשארו באוויר. ואני הבטחתי לכתוב.