ברחוב מיכאלישוק

היה הייתה עיר, היה היה רחוב.

רחוב ילדותינו, רחוב ביתנו האהוב, על שם הקדוש מיכאל קראו לו הגויים, בפינו, היהודים שגרו ברחוב זה והם כולם כולם בני עמנו היו, שמו של הרחוב היה מיכאלישוק, הרוסים, כפי שספרו, עם כיבוש העיר החליפו את שם רחובנו ל"רחוב העמלים".

רחוב ארוך וישר, הבתים בניני עץ ואף הגגות מרעפי עץ, זה היה רחוב מגורים ועד לב העיר הגיע ובו חנויות מעטות. רחוב העובדים, סדנאות רבות בו של נשים העובדות בתפירה והגברים, הם יצאו לעשות מלאכתם במרחקים. בעמל רב הביאו בעלי הבתים את פת לחמם שהרוויחו בזעת אפם.

רחוב ארוך וצר, המדרכות בו עד לחלונות הגיעו, הבתים בתי עץ, מעטים הם בתי לבנים ואלה כולם במעלה הרחוב קרוב לרחובות המסחר שרחוב ווילנסקה הגדול בהם.

ומי לא גר שם ברחובנו, שלושה סנדלרים היו בו, תופרות שתיים, חייטים שניים, שלוש מאפיות שבהן שלוש בנות חייל בערבות גדולות את פת הלחם לעיר מכינות, טרם בוקר לשות הן את הבצק וכבר הוא בצורת כעכים מוכנס לתנור הלוהט, לילדי בית הספר צידה לדרכם ואוכל לפועלים היוצאים לשגרת יומם. גם זגג אחד גר כאן והניה המתקנת סירי חרס בחוטי תיל. תשאלו מה הפרנסה הזו: הן לא בכל יום חול נקנה סיר חדש ברחוב העמלים, ומה עושים שדווקא הסיר ממאן לשרת את בעלת הבית ביום רגיל והיא ידה קצרה ללכת ולרכוש סיר חדש, באה היא אל הניה מתקנת הסירים וזו נותנת לזה אריכות ימים לפחות עד לחג הפסח הקרוב, אז כבר היה התנור זוכה לקבל לקרבו סיר חדיש חדש.

ברחוב שלנו עמד בית הכנסת העתיק בנוי מעץ. אבן ריחיים עגולה בכניסה שמשה כמדרגה, עם הפתח הדלת הייתה היא משמיעה חריקה צורמת, הריהוט הפנימי מיושן היה וריח טחב עמד בתוכו. בימות השבוע לא בקרו בו מתפללים, (היה זה בית כנסת של שבת וחגים) לכן בימי שבת ומועד המה הרחוב מקהל המתפללים. הכול לבושים בגדי יום טוב ואם היד לא משגת לבגד חדש הסתפקו בכובע חדש. חזנים ובעלי קריאה לא הגיעו ממקומות זרים הכול היה משלנו, לפני התיבה עבר ר' יעקב הנפח שהיה מתפלל תפילת מוסף בקול צלול וערב, ר' אליהו היה קורא בתורה ותוקע בשופר. עניין מיוחד היה לשמוע את ברכת הכוהנים ע"י אבינו היקר ר' משה לכוביצקי בלוית בנו יהוד'לה למרות שטרם הגיע למצוות. קולם הנעים ומלא הרגש יצר בין מתפללי בית הכנסת קשרים אישיים הדוקים וקשרי ידידות עמוקה.

רחובנו הצר, שכנים החליפו בו מחלון לחלון דברי שיחה על עניני דיומא, או גם על נושאים שברומו של עולם, על מדרכותיו שחקו ילדים בקלס בכפתורים קפצו על חבל הכול לפי גיל, קיפצו זימרו והיה שמח.

גדלו הילדים מהר ולעול הפרנסה נרתמו, עוברי בטל לא ראית שם.

בערבים רקמו חלומות על עתיד טוב יותר לו נועדו, על ארץ רחוקה, על ימים יפים.

רובם לא זכו. לקבר אחים עם הוריהם הלכו.

אך אנחנו קיימים כל עוד מישהו זוכר אותנו.

להורים לבנות ולבנים של רחובנו הנלבב והיקר יהיו מילים אלו למצבה.